שאלה:
יש תבלין של אבקת עפצים טחונים, ויש המשפרים טעמם של יין ומיצי פירות עם תוספת מי-עפצים.
האם מותר או אסור לאכול עפצים של עץ אלון?
יש תבלין של אבקת עפצים טחונים, ויש המשפרים טעמם של יין ומיצי פירות עם תוספת מי-עפצים.
האם מותר או אסור לאכול עפצים של עץ אלון?
הקדמה
עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים חושבים. עפצים הם נגע שנולד בטומאה וגדל בטומאה רק בגלל שרצים שחודרים מבחוץ לתוך העץ וחיים בתוכו. השרצים מוציאים מתוך גופם ליחה שהיא "דבר המעמיד" שמוליד את העפצים וגורם להם לגדול. יש עפצים כשרים (מחיידקים או וירוסים) ויש עפצים שאינם כשרים (מתולעים), וקל להבחין ביניהם. בגמרא ובראשונים ובשו"ע לא נאמר באיזה סוג של עפצים השתמשו חז"ל, ולא נאמר שהעפצים צריכים להיות כשרים. גם התכלת באה מחילזון שאינו כשר, וזה לא מכשיר את החילזון.
הרב מאיר מאזוז שליט"א אמר לא לאכול עפצים. כל ההשגחות שנשאלו על הכשר למיץ עפצים (גם כאלה שמכשירים דברים אחרים שקשורים בחרקים) סרבו לתת הכשר. לא רק שאי אפשר לקבל הכשר למהדרין על מיץ עפצים, גם הכשר מקל והכשר רגיל של הרבנות אי אפשר לקבל.
כל חכמי הטבע עד לפני כמה עשרות שנים סברו שהתולעים נכנסים אל העפצים מבחוץ ואחר כך יוצאים. אילו היתה כך מציאות הטבע, היו כל העפצים כשרים. אך, בימינו, אנו יודעים שלא כך מציאות הטבע. ליחת השרצים היא שמולידה ומעמידה את העפצים שאינם כשרים וגורמת להם לגדול. בלי ליחת השרצים אין התחלה ואין קיום לעפצים האלה. דבר זה לא היה ידוע עד לפני כמה עשרות שנים. הבנת ענין זה דורשת ידיעה רחבה במדעי הטבע, במיוחד ביולוגיה וביוכימיה.
הרב שמואל אליהו שליט"א כתב בתשובה [9]: "עפצים - מפורש בהרבה מקומות שהוא פרי הנקרא מילים או בלועזית גאלש". בגיטין (יט, ע'א) כותב רש"י: "מי טריא - מים ששורים בו פרי שהוא כעין עפצים גל"ש בלע"ז." גם אור-זרוע סבר כך. המאירי כותב בבית הבחירה (גיטין, משנה ג): "מי טיריא פירושו מים שנתבשלו בו פרי שהוא כמין עפצים".
עפצים אינם דומים לפרי שהתליע. פירות עם תולעים נולדים וגדלים בלי שום קשר לתולעים. פרי גדל לכתחילה נקי מתולעים, ואחר כך נכנסים לפעמים תולעים אל תוך חלק קטן מהפירות. בעפצים הסדר הוא הפוך. קודם נכנס השרץ לעלה או לענף העץ, והעפץ עדיין אינו קיים. אחר כך מוציא השרץ ליחה טמאה (הורמון מעורר גידול) מתוך גופו שגורמת לעפץ להוולד בטומאה ולגדול בטומאה סביב השרץ. ליחת השרצים היא שמולידה ומקיימת את גדילת העפצים. העפצים אינם נולדים ואינם יכולים לגדול בלי ליחת השרצים. בפירות עצים שהיו בהם תולעים אין שאלה של כשרות. אך, המציאות מוכיחה שהעפצים אינם פירות עצים. אין במציאות עפצים שהם פירות עצים. כולם הם נגעים שנגרמים על ידי שרצים או חיידקים או וירוסים.
דבר המעמיד אפילו באלף אינו בטל. הליחה היוצאת מהשרצים דומה לאנזימים לעשיית גבינה. אם האנזימים (דבר המעמיד) באים משרצים הנראים לעין, אפילו בכמות קטנה, הגבינה לא כשרה. וכן, הקליפה הקשה של צדפים בים גדלה בגלל ליחה (דבר המעמיד) שיוצאת מהשרצים וגורמת למינרלים מהים להתאסף סביב השרצים. המינרלים עצמם כשרים, אך, הליחה היוצאת מהשרצים היא שגורמת לגדילת הקליפה הקשה של הצדפים. לפיכך, אין הכשר לאכול אבקת צדפים טחונים כתוספת מינרלים לבריאות הגוף. גם אם עברו על הגבינה הצהובה יותר מ-12 חודשים וגם אם הצדפים יבשים וקשים כמו אבן ועברו עליהם יותר מ-12 חודשים, הם אינם כשרים לאכילה. גדילת העפצים ע"י ליחת השרצים דומה לגדילת הצדפים ע"י ליחת שרץ הים ודומה להעמדת גבינה עם אנזימים טמאים. על כן דין העפצים הוא כדין הצדפים וכדין הגבינה הטמאה.
ליחת השרצים אינה פרש בעלמא. ליחת השרצים בעלת חשיבות גדולה - בלי הליחה לא יגדלו העפצים והשרצים לא יתקיימו. פרש הוא פסולת [10]. הורמון שחיוני לקיום החי לעולם אינו יכול להחשב כפסולת. אם נאמר שההורמון היוצא מן השרץ הוא פרש, אז גם הרנט (שמעמידים אתו גבינה) שיוצא מקיבת נבלה או טמאה או מחרקים הנראים לעין הוא פרש. וגם הליחה שיוצאת מגוף השרצים בים ומגדלת את הצדפים היא פרש. ואם הרנט וליחת הצדפים אינם פרש, אז גם ההורמון שיוצא מן השרץ בעפצים אינו פרש.
בפירוש המשנה (אבות ד) כותב הרמב"ם: "אני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש". ואכן, היו מי שנחרדו מהדעה שהעפצים לא כשרים וטענו שאין לדעה הזאת אפילו צד במחלוקת אפשרית. הם טענו שאם חז"ל השתמשו בעפצים אז זה מוכיח שהעפצים כשרים. הם שכחו או התעלמו לגמרי מזה שבגמרא ובראשונים ובשו"ע לא נאמר באיזה סוג של עפצים השתמשו חז"ל (עם או בלי שרצים), ולא נאמר אפילו ברמז שהעפצים צריכים להיות כשרים. גם התכלת באה מחילזון שאינו כשר וזה לא מכשיר את החילזון. העובדה היא שכל ההשגחות שנשאלו על הכשר למיץ עפצים סרבו לתת הכשר (גם כאלה שמכשירים דברים אחרים שקשורים בחרקים), והרב מאיר מאזוז שליט"א אמר לא לאכול עפצים. זה מוכיח שלדעה שהעפצים לא כשרים יש צד מאד חזק.
אי כשרות העפצים אינה פוגמת בכשרות קלף וגויל שמעובדים בעפצים כי הם כשרים מתחילתם, וגם אם מעבדים אותם אחר כך בחומר טמא אין הדבר פוגם בכשרותם. "מה שהיה כשר מתחילתו ונאסר אח"כ בידי שמים או בידי אדם לא נפסלו כסת"ם." (ר' שמואל אבוהב, שו"ת דבר שמואל, שאלה קס"ב).
מי שרוצה לטעון שהעפצים כשרים למרות שהם נולדים בטומאה וגדלים בטומאה ע"י ליחת שרצים, חייב להסכים שגם הצדפים כשרים לאכילה למרות שהם נולדים בטומאה וגדלים בטומאה ע"י ליחת שרצים.
"עפץ" בגימטריא "עמלק". דבר אחר - טמא מבפנים ומוציא טלפיו ואומר: ראו שאני טהור. גם העפץ עם השרצים כך - בפנימיות הוא נגע שנולד בטומאה וגדל בטומאה ע"י שרץ ובחיצוניות הוא מראה עצמו כפרי שגדל על העץ ואומר: ראו שאני טהור.
עפצים בטבע
עפצים (Galls) הם נגע בצמחים. עפצים גדלים רק בגלל שרצים שחודרים מבחוץ לתוך ענף או עלה העץ וחיים בתוכו [1][2]. השרצים מוציאים מגופם ליחה (כימיקלים והורמונים מעוררי גדול) שגורמת לעץ לגדל את העפץ כבית לשרצים [3][4][5][6][7]. אין עפצים בלי שרצים. עפצים לא יכולים לגדול מעצמם - כל קיומם רק בגלל הליחה שיוצאת מהשרצים לתוך ענף העץ וגורמת לגדילת העפצים.
עפצים מסוגים שונים. עפצים יכולים לגדול על עלים, ענפים, ושורשים.
בטבע יש מאות סוגים שונים של עפצים [8]. על אותו עץ יכולים גם לגדול סוגי עפצים שונים. אין אנו יודעים באיזה סוגי עפצים השתמשו בימי קדם. אי אפשר ללמוד היתר כללי לעפצים מתוך זה שחז"ל השתמשו בעפצים. הסיבה היא שיש עפצים כשרים הגדלים בגלל חיידקים או וירוסים שאינם נראים לעין (באלה אין שאלה של כשרות), ויש עפצים שאינם כשרים הגדלים ע"י שרצים גדולים הנראים לעין. עפצי עץ אלון (בהם משתמשים בימינו) גדלים בגלל שרצים גדולים הנראים לעין.
עפצים כשרים הגדלים ע"י חיידקים
עפצי עץ אלון הגדלים ע"י שרצים גדולים
משמאל: השרץ במרכז מוציא חומרים שגורמים לעפץ לגדול סביב השרץ.
מימין: גם אם השרץ יוצא מהעפץ, הוא משאיר מאחוריו קליפת ביצה טמאה
וכל העפץ ספוג בליחה של השרץ.
משמאל: השרץ במרכז מוציא חומרים שגורמים לעפץ לגדול סביב השרץ.
מימין: גם אם השרץ יוצא מהעפץ, הוא משאיר מאחוריו קליפת ביצה טמאה
וכל העפץ ספוג בליחה של השרץ.
עפצים הגדלים על עצים שונים. במרכז רואים את השרץ שגורם לגדילת העפצים.
יש עפצים שהשרצים נשארים בתוכם זמן רב. אחרי שהעפצים נושרים מהעץ, השרצים קופצים בתוך העפצים וגורמים לעפצים לקפוץ. לחץ על התמונה הבאה כדי לראות את העפצים קופצים בגלל השרצים שבתוכם.
ליחת השרצים אינה דומה לדבש דבורים. דבש עשוי מצוף פרחים שרק עובר דרך גוף הדבורים. דבש אינו מיוצר בתוך גוף הדבורים. לעומת זאת, הליחה שהשרצים מוציאים כדי לעורר את גדול העפצים מיוצרת על ידי השרצים בתוך גופם. עפצים גם אינם דומים לפרי שהתליע. פרי גדל לכתחילה נקי מתולעים, ואחר כך נכנסים לפעמים תולעים אל תוך חלק קטן מהפירות. בעפצים הסדר הוא הפוך. קודם נכנס השרץ לעלה או לענף העץ, והעפץ עדיין אינו קיים. אחר כך מוציא השרץ ליחה טמאה (הורמון מעורר גידול) מתוך גופו שגורמת לעפץ להוולד בטומאה ולגדול בטומאה סביב השרץ. בלי ליחת השרצים לא יגדלו העפצים והשרצים לא יתקיימו. לכן גם אי אפשר לאמר על ליחת השרצים שהיא פרש בעלמא. פרש הוא פסולת [10]. הורמון שחיוני לקיום החי לעולם אינו יכול להחשב כפסולת, בדיוק כמו שחלב שיוצא מבע"ח טמא אינו נחשב לפרש.
כדי להבין במדויק את דרך גדילת העפצים יש להשקיע שעות רבות בלמוד הנושא. כמו שאמר הגר"א: "כפי שיחסר לאדם ידיעת שארי החכמות (מדעי הטבע), לעומת זה יחסרו לו מאה ידות בחכמת התורה הקדושה, כי התורה והחכמה צמודים יחד."
אי כשרות העפצים
ביורה דעה פ"א אנו מוצאים: "כל היוצא מן הטמא - טמא". שפתי כהן מפרש: "וצירן אסור ודאי מדאורייתא". הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ג, יא) כותב: "הואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור". אין הבדל בין מעמיד את המוצק למעמיד את הנוזל - "יין שרוף שעושין מדגן ...עיקר המעמיד הוא המאל"ץ של שעורים ... ואפילו המעמיד היה רביעי או חמישי - אסור, כגון מי דבש שקורין מע"ד, שהעמידוהו בשמרי שכר ובשמרי מי דבש" (ערוך השולחן, אורח חיים, תמב, כ-כב). ביורה דעה (פז, יא) כותב הרמ"א: "דבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטל". שפתי-כהן ובאר-היטב מפרשים: "כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין." גיליון מהרש"א מפרש: "דוקא באי אפשר להיות בלעדו".
יש שני סוגים שונים של ציר. האחד הוא נוזל שיוצא מתוך הגוף. השני הוא תערובת מים ומלח וכובשים משהו בתוך המים האלה. "וצירן אסור ודאי מדאורייתא" מתייחס לציר מהסוג הראשון. הליחה שיוצאת מתוך גוף השרץ היא ציר מהסוג הראשון והיא דומה לחלב שיוצא מבע"ח טמא.
הליחה היוצאת מהשרצים דומה לאנזימים לעשיית גבינה. אם האנזימים (דבר המעמיד) באים משרצים הנראים לעין, אפילו בכמות קטנה, הגבינה לא כשרה. וכן, הקליפה הקשה של צדפים בים גדלה בגלל ליחה (דבר המעמיד) שיוצאת מהשרצים וגורמת למינרלים מהים להתאסף סביב השרצים. המינרלים עצמם כשרים, אך, הליחה היוצאת מהשרצים היא שגורמת לגדילת הקליפה הקשה של הצדפים. לפיכך, אין הכשר לאכול אבקת צדפים טחונים כתוספת מינרלים לבריאות הגוף. גם אם עברו על הגבינה הצהובה יותר מ-12 חודשים וגם אם הצדפים יבשים וקשים כמו אבן ועברו עליהם יותר מ-12 חודשים, הם אינם כשרים לאכילה
עפצי עץ אלון הם נגע שגדל רק בגלל הליחה היוצאת מהשרצים. עפצים אלה אינם יכולים לגדול בלי ליחת השרצים, כמו שאומר מהרש"א: "אי אפשר להיות בלעדו". על כן, יש לליחת השרצים דין של דבר המעמיד, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור. על כן, יש לעפצים דין דומה לדין קליפת הצדפים, ולדין גבינה המועמדת עם אנזימים טמאים. ליחת השרצים - אי אפשר לעפצים להיות בלעדיה. והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור ועפצים אלה אינם כשרים לאכילה.
ברוב העפצים יש חור שדרכו השרץ יוצא מהעפץ. עפצי עץ אלון בלי חור הם עפצים שהשרץ נשאר בתוכם (ולא כמו שחושבים בטעות שעפצים בלי חור הם עפצים נקיים מתולעים). כשמרסקים את העפצים כדי לבשלם, מרסקים גם את השרצים אם נשארו בתוכם. בכל מקרה, ליחת השרצים נשארת ספוגה בתוך חומר העפצים. כשמבשלים את העפצים המרוסקים כדי לעשות מי עפצים, ליחת השרצים עוברת מהעפצים למים. גם אם יש דרך לטעון שליחת השרצים איננה דבר המעמיד, עדיין, אי אפשר לעפצים להיות בלי ליחת השרצים על כן הליחה אינה בטלה ואינה פרש בעלמא.
ליחת השרצים מעמידה את העפצים ואי אפשר לעפצים להיות בלעדיה
על כן אפילו באלף אינה בטלה
הידיעה שעפצי עץ אלון הם נגע שגדל על ידי ליחה משרצים בגודל הנראה לעין, מפריכה כל טענה אפשרית כאילו אין חשש לכשרות עפצים אלה. יש גם ספק רב אם טענת "אין חשש" כזאת נאמרת מתוך ידיעה מוקדמת ומלאה של מציאות הטבע בעפצים, או, מתוך סברה טעויה שעפצים הם פירות עצים כמו כל הפירות האחרים. רבנים נכבדים ניסו להעלות טענות שונות בנסיון לטהר את העפצים ולא עלה בידם. להלן הטענות (ט) השונות שהועלו בנסיון לטהר את העפצים, והתשובות (ת) מדוע הטענות אינן מוצדקות:
- ט. בהרבה פירות יש מדי פעם תולעים וזה לא אוסר את מיני הפירות האלה.
ת. פירות עם תולעים נולדים וקיימים גם בלי התולעים. העפצים אינם פירות. העפצים אינם נולדים ואינם קיימים בלי ליחת השרצים שמולידה אותם. - ט. החרקים לא פרשו לאויר העולם.
ת. המציאות היא שהחרקים נכנסו מבחוץ. כל החרקים, בלי יוצא מן כלל, חודרים אל תוך ענף או עלה העץ מבחוץ. אין במציאות שום חרק או שרץ או תולעת שנבראים יש מאין בתוך העץ. כולם באים מזכר ונקבה, מבחוץ. - ט. החרקים כשרים כי נכנסו מבחוץ בעודם קטנים ואינם נראים לעין.
ת. כל היצורים בעולם, אפילו פילים ואריות, מתחילים את קיומם כביצה בגודל מיקרוסקופי, ואין זה משנה היכן גדלו. - ט. עפצים אינם ראויים לאכילה.
ת. לא נכון. יש שטוחנים עפצי עץ אלון לאבקה שמשמשת כתבלין. יש מיני עפצים שקוטפים אותם לאכילה כשהם עוד ירוקים ולחים. יש המשפרים טעמם של יין ומיצי פירות עם תוספת מי-עפצים. במדינת הודו מייצרים משקאות מתובלים במיץ עפצים. "רבא אמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל" (ביצה, לח, ע'ב). "אם נותן טעם באותה קדירה והוא אסור מצד עצמו אפילו באלף לא בטל כל זמן שמרגישין טעמו. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים." (רמא, יורה דעה, צח, ח). - ט. ליחת השרצים היא פרש בעלמא.
ת. ליחת השרצים בעלת חשיבות גדולה - בלי הליחה לא יגדלו העפצים והשרצים לא יתקיימו. פרש הוא פסולת [10]. הורמון שחיוני לקיום החי לעולם אינו יכול להחשב כפסולת, בדיוק כמו שחלב שיוצא מבע"ח טמא אינו נחשב לפרש כי איננו פסולת. אם נאמר שההורמון היוצא מן השרץ הוא פרש, אז גם הרנט (שמעמידים אתו גבינה) שיוצא מקיבת נבלה או טמאה או מחרקים הנראים לעין הוא פרש. וגם הליחה שיוצאת מגוף השרצים בים ומגדלת את הצדפים היא פרש. ואם הרנט וליחת הצדפים אינם פרש, אז גם ההורמון שיוצא מן השרץ בעפצים אינו פרש. - ט. פנים חדשות באו לכאן.
ת. ליחת השרצים נשארת בעינה, פועלת את פעולתה לגדילת העפצים במשך כל זמן הגדילה, ואינה נפסדת עם הגדילה. גם בגבינה אפשר לטעון "פנים חדשות באו לכאן", ואעפ"כ גבינה עם אנזימים טמאים אסורה. - ט. משתמשים בעפצים אחרי שהשרצים יוצאים מהם.
ת. א) לא כל השרצים יוצאים. ב) גם אם השרצים יוצאים, ליחת השרצים (דבר המעמיד) וקליפת ביצה טמאה נשארים בתוך העפצים. גם בצדפים שרוצים לטחון לאבקה משתמשים הרבה זמן אחרי ששרץ הים כבר אינו קיים. ואעפ"כ הצדפים אינם כשרים. - ט. משתמשים בעפצים אחרי שעברו עליהם 12 חודשים.
ת. המתנה של 12 חודשים מועילה רק אם האיסור נרקב באדמה וכלה מן העולם. העפצים נשמרים היטב ואינם נרקבים. יש גבינות צהובות עשויות עם אנזימים טמאים שעברו עליהם יותר מ 12 חודשים ולא יעלה על הדעת להתיר אכילת גבינות כאלה. גם אבקת צדפים טחונים שעברו עליהם הרבה שנים אין מי שמתיר לאכול. - ט. זה וזה גורם.
ת. "זה וזה גורם" הוא מצב בו משהו נוצר בזכות שני גורמים שאחד אסור והשני מותר, והמותר יכול היה לגרום גם לבדו בלי האסור. המותר והאסור צריכים להיות שניהם גורמים, ולא האחד גורם והשני נגרם. לדוגמא: בגבינה שנעשתה עם תערובת של אנזימים טמאים ואנזימים כשרים אפשר לטעון "זה וזה גורם" כי כל אחד מהם לבדו היה יכול לגרום בלי השני. אך, גבינה שנעשתה מאנזימים טמאים בלבד וחלב כשר אי אפשר להכשיר בטענה של "זה וזה גורם" כי האנזימים הטמאים הם הגורם והחלב הוא הנגרם, ובלי האנזימים הטמאים לא תהיה גבינה. כנ"ל בצדפים - הצדפים גדלים ממינרלים מהים. המינרלים עצמם כשרים. אך, הליחה היוצאת משרץ הים גורמת לקליפה הקשה של הצדפים להוולד בטומאה ולגדול בטומאה סביב השרץ. בלי הליחה לא יהיו צדפים. על כן אי אפשר לטעון כאן "זה וזה גורם". כנ"ל בעפצים - ליחת השרצים דומה לאנזימים הטמאים בגבינה והעץ דומה לחלב הכשר. בלי ליחת השרצים לא יהיו עפצים. על כן אין כאן "זה וזה גורם". - ט. בשו"ע (יו"ד רצד, ס'יב) נפסק שעץ שגדל מזרע ערלה כשר בגלל זה וזה גורם, על כן גם העפצים כשרים.
ת. בחידושי רע"ק אנו לומדים בשם התוספות "דלא מקרי זוז"ג דאגוז וקרקע, הפעולות ב' ענינים הם." רע"ק מלמדנו שאי אפשר לאמר על זרע וקרקע זה וזה גורם כי הם אינם דומים זה לזה ואין האחד יכול לקחת את מקומו של השני. יש מפרשים שסיבת ההתר היא שהזרע כלה בארץ. יש גם הבדל עקרוני בין זרע-ערלה באדמה לבין עפצים. זרע הערלה האסור קיים עוד לפני שהוכנס לאדמה. המשך הגדילה שלו נגרם ע"י האדמה הכשרה. כך שאין פה בכלל ענין של דבר המעמיד. הנגרם מתחילתו אסור ואח"כ כלה בארץ, והגורם תמיד כשר. בעפצים המצב הוא הפוך - העפץ בכלל אינו קיים בתחילה. אחר כך ליחה טמאה מולידה את העפץ ומעמידה את גדילתו. הנגרם מתחילתו אינו קיים, והגורם תמיד טמא (וזה הפוך מזרע-ערלה ואדמה). על כן אי אפשר ללמוד דין עפצים מדין זרע-ערלה. - ט. בגבינה האנזימים מתחברים עם החלב ויוצרים גבינה שהיא דבר שלישי חדש שלא היה בעולם. ואילו בעפצים, ליחת השרצים והעץ הם חומרים נפרדים זה מזה ולא נגרם חומר שלישי שלא היה בעולם.
ת. גם בגבינה האנזימים והחלב הם חומרים נפרדים, והגבינה נעשית מהתגבשות החלבונים והסידן בחלב. הגבינה איננה חומר שלישי חדש שלא היה בעולם, אלא חלבונים וסידן מגובשים. תפקיד האנזימים הוא רק לעורר (להעמיד) את התגבשות החלב ואינם חלק מההתגבשות, בדיוק כמו שבעפץ תפקיד ההורמונים המופרשים ע"י השרץ הוא לעורר (להעמיד) את יצירת העפץ. בשני המקרים יש אותה פעולה של הדבר המעמיד. גם חומץ יכול להעמיד גבינה. דרך פעולת החומץ שונה מדרך פעולת האנזימים. ואף על פי כן, דין אחד לכולם. בהלכה אין שום הבחנה בין דברים מעמידים שפועלים בדרכים שונות. על כן, דין הגבינה ודין העפץ אחד הוא. - ט. ציר חגבים טמאים מותר, על כן גם גם ציר השרץ מותר.
ת. יש שני סוגים שונים של ציר. האחד הוא נוזל שיוצא מתוך הגוף. השני הוא תערובת מים ומלח וכובשים משהו בתוך המים האלה. ציר החגבים הוא הסוג השני והרמב"ם כותב במפורש "מפני שאין בהן לחלוחית". ציר החגבים המדובר אין בו נוזל שיצא מתוך גוף החגבים ועל כן הוא מותר. אי אפשר ללמוד מהציר השני על הציר הראשון כי הם דברים שונים לחלוטין. שיתוף השם אינו יוצר זהות. "וצירן אסור ודאי מדאורייתא" מתייחס לציר מהסוג הראשון שיוצא מתוך גוף השרץ. ההורמון שיוצא מתוך גוף השרץ הוא מהסוג הראשון והוא דומה לחלב שיוצא מבע"ח טמא. - ט. קלף וגויל מעובדים במי עפצים ואין זה פוגם בכשרות הקלף והגויל, על כן מי עפצים כשרים.
ת. בדבר שמואל לרבי שמואל אבוהב, שאלה קס"ב, כתוב: "מה שהיה כשר מתחילתו ונאסר אח"כ בידי שמים או בידי אדם לא נפסלו". הקלף והגויל כשרים מתחילתם וגם אם מעבדים אותם אחר כך בחומר טמא אין הדבר פוגם בכשרותם. וכן, החומצה במי העפצים מתחברת עם העור ויש לנו "פנים חדשות באו לכאן". כל יתר המרכיבים במי העפצים, כולל ליחת השרצים, נשטפים החוצה ואינם נשארים בקלף או בגויל. על כן, אין כאן ראיה שמי עפצים כשרים. - ט. השמוש בעפצים ובמי-עפצים נזכר בגמרא. בכל הדורות השתמשו בעפצים. על כן הם חייבים להיות כשרים.
ת. א) בגמרא ובראשונים אין שום זכר לזה שעפצים צריכים להיות כשרים. ב) יש מאות סוגים שונים של עפצים. מי יודע באיזה סוג בדיוק השתמשו חז"ל? יש עפצים כשרים ויש עפצים לא כשרים. חז"ל ידעו להבדיל בקלות בין עפצים עם שרצים לעפצים כשרים בלי שרצים. אין שום ראיה שבימי קדם השתמשו בעפצים עם שרצים. ג) גם התכלת באה מחילזון טמא וזה לא מכשיר את החילזון. - ט. הטענה שהעפצים נולדים וגדלים בגלל ליחת שרצים אינה אלא השערה ודמיון בעלמא.
ת. מי שלא למד את המציאות אל לו להביע דעה של הבל בנושא שאינו מבין בו.
השגחת כשרות על עפצים?
אחרי הפרסום הראשון של מאמר זה, קבלנו את המכתב הבא:
"פה באמריקה אפשר להשיג משקאות עם תמצית עפצים שבאה מהודו. הראיתי את המאמר לרב הקונסרבטיבי שבמקומנו (אין לנו בית כנסת אורתודוקסי) ושאלתי אותו אם מותר להביא לבית הכנסת משקה שמכיל תמצית עפצים. (בחוץ לא שומרים כשרות אך בבית ובבית הכנסת כן שומרים.) הרב אמר שאסור כי זה לא כשר והודה לי שהראיתי לו את המאמר."
עוד מכתב שקבלנו:
"השאלה שעוררתם בנושא כשרות העפצים סיקרנה אותי מאד. האם עלה פעם על דעתכם לפנות למשגיחי כשרות? אני פניתי לשלשה ארגונים גדולים הנותנים השגחת כשרות. שנים ידועים כמקפידים ונאמנים. השלישי הוא מן המקלים. יש רבים שלא סומכים על ההכשרים של השלישי. אמרתי להם שאני רוצה לייצר משקה שמכיל תמצית עפצים, ועלו לי ספקות אחרי שקראתי מאמר על העפצים. הפניתי אותם אל המאמר. שאלתי אם זה אפשרי לקבל הכשר על משקה כזה. אף אחד מהם לא הסכים לתת הכשר."
דעת תורה: הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א נשאל ע"י אחד מקוראי המאמר הזה, אם מותר לאכול עפצים. תשובת כבוד הרב: "יש לפנות להרב שניאור זלמן רווח מח"ס תולעת שני - שיעיין ויחקור בדבר. בינתיים אל תאכל עפצים." כבוד הרב שניאור זלמן רווח עיין בשאלה, לא סתר את האיסור של "דבר המעמיד", והעלה השערה של "פרש בעלמא". כפי שראינו לעיל, ליחת השרצים אינה יכולה להיות פרש בעלמא. על כן, הוראת כבוד הרב מאזוז שליט"א בעינה עומדת, ועפצים אסורים באכילה.
הרב אברהם רובין שליט"א מבד"צ מהדרין נשאל אם אפשר לקבל הכשר על משקה שעשוי ממיצי פירות ומכיל גם מיץ עפצים. תשובת הרב רובין: "לאחר בדיקה אנו לא יכולים לתת הכשר על הנ"ל."
מחלקת הכשרות של הרבנות נשאלה אם אפשר לקבל הכשר רגיל (לא מהדרין) על משקה שעשוי ממיצי פירות ומכיל גם מיץ עפצים. תשובת הרב אליהו שלזינגר שליט"א: "אין אפשרות לתת כשרות למוצר זה בגלל הבעיה ההלכתית שבו."
אח"כ פנינו פעמיים אל השגחת הכשרות הגדולה בעולם OU באמצעות חברים העובדים ב OU בשתי מחלקות שונות, אחד רב ואחד משגיח. שאלנו אם אפשר לקבל הכשר על מיץ עפצים. בשני המקרים הרבנים המכשירים של ה OU (בשתי מחלקות שונות) התייחסו אל הפניות כבלתי רציניות כי זה מובן מאליו שאין שום דרך להכשיר מיץ עפצים.
הרב מאיר מאזוז שליט"א אמר לא לאכול עפצים.
כל ההשגחות שנשאלו על הכשר למיץ עפצים סרבו לתת הכשר.
לא רק שאי אפשר לקבל הכשר למהדרין על מיץ עפצים,
גם הכשר מקל והכשר רגיל של הרבנות אי אפשר לקבל.
מי שרוצה לטעון שההורמון היוצא מן השרץ הוא פרש, חייב להסכים שגם הרנט (שמעמידים אתו גבינה) שיוצא מקיבת נבלה או טמאה או מחרקים הנראים לעין הוא פרש. וגם הליחה שיוצאת מגוף השרצים בים ומגדלת את הצדפים היא פרש. ואם הרנט וליחת הצדפים אינם פרש, אז גם ההורמון שיוצא מן השרץ בעפצים אינו פרש.
ומי שרוצה לטעון שהעפצים כשרים למרות שהם נולדים בטומאה וגדלים בטומאה ע"י ליחת שרצים, חייב להסכים שגם הצדפים כשרים למרות שהם נולדים בטומאה וגדלים בטומאה ע"י ליחת שרצים.
מקורות
- עפץ בוויקיפדיה
http://he.wikipedia.org/wiki/עפץ - מהם עפצים ולצורך מה השתמשו בהם? ד"ר משה רענן
http://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=7867 - http://daviswiki.org/Plant_Gall
- http://en.allexperts.com/q/Trees-739/Possible-Galls-Oak-Tree-1.htm
- http://ento.psu.edu/extension/factsheets/galls-oak
- http://web.extension.illinois.edu/fmpt/downloads/42439.pdf
- http://www.ca.uky.edu/entomology/entfacts/ef408.asp
- אוסף תמונות של הרבה סוגי עפצים. בחלק מהתמונות אפשר לראות גם את השרצים
http://commons.wikimedia.org/wiki/Category:Galls - תשובה מהרב שמואל אליהו בתאריך ח אדר תשס"ד
http://www.kipa.co.il/ask/show/31713-%D7%A2%D7%A4%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A7%D7%A0%D7%A7%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%9D - "ואת בשר הפר ואת ערו ואת פרשו תשרף באש מחוץ למחנה, חטאת הוא." (שמות, כט, יד). "הזבל והפרש שבחצר אין נהנין ואין מועלין" (מעילה יב, ב).